תרבות

“הלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹומר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים.” (ח.נ. ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915).

בעבודתו מנסה כץ לפרום את שפת הציור ולהפשיר את הנהר הקפוא. להציץ באינסוף המהבהב בין גלדי הקרח הצפים על המים, ככתמי הצבע על הבד הלבן. וברקע, מהדהדת בראשו שאלה נצחית – האם הפשרנו כבר?