רב רחומי היה מצוי לפני רבא [בישיבתו שבעיר] מחוזא
היה רגיל שהיה בא לביתו בכל ערב יום הכיפורים
יום אחד משכה אותו הסוגיה
היתה מצפה אשתו,
׳עכשיו הוא בא׳, ׳עכשיו הוא בא׳
לא בא.
חלשה דעתה
הורידה דמעה מעינה
היה יושב על הגג,
נשבר הגג מתחתיו,
ונחה נפשו.
(בבלי, כתובות סב׳, ע״ב)
מארמית: רות קלדרון, השוק, הבית, הלב, כתר, 2001, עמ׳ 42.
תפיסת ׳הציור כחלון׳ היא תפיסה שגורה בתולדות האמנות המערבית ושורשיה מצויים בציורי נוף מהרנסנס. ציורי נוף, בעזרת חוקי הפרספקטיבה, יוצרים תחושת עומק ונראים כחלונות דרכם ניתן להתבונן בעולם. החל מסוף המאה ה־19, ציירים רבים זנחו את מסורת הציור הפיגורטיבי ופנו להפשטה. השאיפה לפרספקטיבה ריאליסטית והנסיון לחקות את המציאות הוחלפו בחתירה לעבר שטיחות, לצד עיסוק בקו, צבע וצורה. בתערוכה ׳שק דמעות׳ רותי דה פריס ממשיכה את עבודתה עם טקסטיל ואת עיסוקה ביחסים בין עומק ושטיחות, ומתכתבת באחת עם ציורי ׳מראה מחלון׳ ועם המופשט הגיאומטרי המודרניסטי. התערוכה מתבססת על שני סיפורים שלמדה דה פריס בתכנית העמיתים של עלמא: האחד מהתלמוד והשני מספרות הפוראנות ההודית. האגדה התלמודית מספרת על רב רחומי שלא הצליח לאזן בין בית המדרש לבין ביתו הממשי, ועל אשתו הממתינה לבואו. בסיפור ההתגלות של האל קרישנה, המתואר כילד שנוהג לאכול בוץ, אמו מביטה לתוך פיו ורואה בו את היקום כולו, ואף את ביתה ואת עצמה באחת מפינותיו. העבודות בתערוכה מאמצות את מבטן של דמויות הנשים חסרות השם שבסיפורים, ומציעות פרשנות דרך סגנונה הייחודי של דה פריס ודרך מוטיבים הקיימים בעבודתה משכבר כמו החור, האישה והבית. השימוש המזוהה איתה בדפוסים (פאטרנים), בולט בעבודת הקיר ׳דמעות׳, בה צורת הדמעה משוכפלת לכדי טפט אורנמנטלי המגיב לרצפות המצוירות ולציורי התקרה של הבית ההיסטורי בו יושבת עלמא. עבודה תלוית מקום נוספת היא ׳חלונות׳, בה דה פריס משכפלת את חלון הטרקלין ומפרקת אותו לחלקים. היא שואבת השראה מצורות החיפוי, התריסים והסורגים ומתרגמת אותם לקווים וצורות המרכיבים קומפוזיציה גיאומטרית מופשטת, אך כזו שאינה שואפת לשטיחות. צבעי היסוד מוחלפים בטקסטיל; רצועות בד, חגורות ואבזמים מתוחים ומוחזקים על גבי המצע, עוטפים ומכסים אותו. כך, אל מול הגריד המודרניסטי השטוח והיציב, דה פריס מציעה שכבות ופיגומים רעועים, ובתוך המופשט — הלכאורה חופשי מייצוג המציאות — היא שוזרת אובייקטים קונקרטיים כמו מטפחות, מעטפות או קופסאות גפרורים, כאלגוריה לחוסר מימוש אהבתם של הזוג רחומי. מבטה של האישה צופה מן החלון בעולם לא יציב, עולם שהסדר שלו הופר והדברים בו מצויים בנפילה מתמדת. היא מורידה מעינה לא דמעה אחת, כי אם שטף דמעות גדול שבכוחו למוסס את ההפרדה בין פנים לחוץ.
אוצר: נמרוד סמוראי לוי
