תרבות

דמותה של רבקה גרינוולד שבה אל ביתה דרך ציור דיוקן שצייר לודוויג בלום (1891-1974), מחשובי הציירים המוקדמים בישראל. בלום, לצד הנופים והסצנות ההיסטוריות המפורסמות שצייר, היה גם צייר דיוקנאות מחונן, כפי שמעיד דיוקנה של רבקה אשר צויר בהזמנה. לצד הדיוקן תלוי ציור מעשה ידיו של הצייר ארנסט צ’רנוצקי (1869-1939), אמן צ’כוסלובקי שפעל באוסטריה, ויצר בעיקר ציורי טבע דומם מרהיבים בהשפעה הז’אנר ההולנדי. שני הציורים היו סמוכים זה לזה בביתם של הזוג גרינוולד ושבים עתה אל קירות הבית. משלימות את התערוכה – יצירות בנות הזמן של שתי אמניות וצייר אחד, יצירות אשר נסמכות על בית גרינוולד: יונתן רון מתאר בציוריו אולמות תצוגה של אמנות, בדרך כלל של המוזיאונים החשובים בעולם, מנקודת מבט דיגיטלית אשר מתבססת על טכנולוגיות של מיפוי ותיעוד, ויוצרת חוויית צפייה מוזרה ומעוותת; אוסנת יהלי-סרבגילי היא אשפית הטעיית־העין אשר ציוריה מחקים את החומרים, הטקסטורות, המשטחים והחיפויים המצויים בבתים ומבני ציבור. יהלי-סרבגילי מקודדת מחדש את הצופן האסתטי של הבית ומעמתת את אסתטיקת העבר המובחנת שלו עם סגנון עיצובי מלאכותי, שגור, וכזה המשווק כ”יוקרתי”; האמנית רוני בן פורת, שיצירתה נוהגת להביט לאחור ולהיקשר לאדריכלות, ניסחה זיקה בין תפקידיו של הבית בעבר ובהווה – בין מעונם של בני הזוג שהיה מקום לאירוח אנשי חברה ותרבות, לבין בית לימוד לתרבות עברית כיום.
צמד הכיסאות של בן פורת משקפים את חלל הבית בתוכם ומעידים על המפגשים שמקום זה טיפח בעבר ומטפח עדיין, ובתוך כך נמתח קו בין ההשראה של הבית דאז לבין השראתו דהיום. התערוכה הנוכחית מתייחסת במידה רבה ליחסו של טרקלין האמנות אל הקוביה הלבנה, כלומר אל חלל תצוגת האמנות המוכר כמרובע, נטול פתחים, בעל קירות לבנים ותאורה מלאכותית – אסתטיקה שמייצרת הפרדה בין הגלריה למה שמחוצה לה, ובין המציאות לבין האמנות, ובתוך כך מקדשת את האמנות ואת האוטונומיה שלה. טרקלין האמנות הוא לא־קוביה לא־לבנה: חלל עתיר דלתות וחלונות, מרצפות מעוטרות, צבע אדריכלי, אפריזים דקורטיביים, רמיזות לעיטורים קלאסיים וצורה ייחודית. התערוכה גרינוולד פינת רוטשילד פותחת אפוא את קפסולת־הזמן וכמוסת־המקום של הבית, ומתמסרת לרוח המקום שהיתה ועודנה טמונה בו.