תרבות

טיעון הפתיחה של יונתן הירשפלד:

כן, הטענה שלי היא לא שהוא אוברייטד, הטענה שלי שג’ף קונס הוא רעל, הוא נזק לתרבות, הוא מחלה תרבותית, קשה. איידס תרבותי, כשל במערכת החיסונית התרבותית. אני רוצה להציג את הטענה הבאה כך. אני חושב שאמנות היא חלק מה-להיות בן אדם, מהאנושות. אנושות עושה אמנות. ואמנות היא לא יצירה של אובייקטים של נוי ופולחן, כמו שנעשו בימיי הביניים ובשבטים אפריקאים, אלא אמנות יש לה טבע מסוים, והטבע הזה של האמנות זה שהאמנות היא מכונה לסובייקטיביזציה.
אתה הולך ואתה רואה ציור של רמברנדט, הוא תובע ממך להשתתף כסובייקט. הוא לא כמו האוונג’רס, שאומרים שבשפה אנחנו נדגדג אותך באפקט תלת מימד, אנחנו נבדר אותך, נשעשע אותך נצחיק אותך עם הידיים, אלא הוא תובע ממך לחוות את עצמך, לעמוד מול הסתום, מול האניגמטי, ולגלות שיש לך נפש. אמנות תפקידה להעיר אותך מהשינה, מהאוטומטיות הזומבית של היומיום הקפיטליסטי. ואני רוצה לטעון באופן עמוק ביותר שמה שג’ף קונס עושה, הוא אחד האמנים הראשונים שהפסיקו לעבוד לתוך המסורת הזאת של להעיר אותך מתוך האידיאולוגיה.
אני משתמש במילה אידיאולוגיה במסורת של אסכולת פרנקפורט, וכן אידיאולוגיה היא האופן שבו, החיים היומיומיים מציגים כטבעי את מה שהוא לא טבעי. למשל, אנחנו אוכלים שניצל בצורת דינוזאור, כאילו זה חמוד, שהרגו תרנגולת ועשו ממנה דינוזאור, כן מציגים באופן טבעי וחמוד, את המזעזע והבלתי נתפס. האמנות צריכה כל הזמן להעיר את מכונת הדימויים של הריבון, של השלטון של הקפיטל של האידיאולוגיה, ולהזכיר שיש לך נפש לפנות לסמכות הזאת שלך כאינדיבידואל. ומה שקורה זה, כשדושאן עושה את המשתנה הוא מזעזע את צופיו. הוא כמו ברכט, שהדמויות שלו פונות לקהל ושוברות את המסך הרביעי הוא מודרניסט. וכשאנדי וורהול מציג את הקפיטליזם כסחורה, יש בזה מימד שפונה לאופן שבו אנחנו עברנו לדרגה של פטישיזציה של הסחורות ושמרילין היא כבר לא בן אדם בצלם אלוהים עם אמא וילדות ונפש, היא דימוי משועתק, התרוקנה מתוכן, האדם קרס אל תוך ההיגיון של הסחורה. פרדריק ג’יימסון וכל זה.
אבל מה שקורה עם ג’ף קונס זה שהוא לא מעיר את זה. אין לו אודותיות, הוא לא על הדבר הזה, אלא הוא זה. הוא פשוט מציג סחורות, הוא חוגג את הסחורה, הוא לא עושה את העבודה, אין שם סובייקט, אין שם מפגש עם נפש אין מפגש, הייתי אומר שכשפוקו מדבר על מות הסובייקט, הוא מניח שאנחנו תוצר של מכונות משטור פיקוח וענישה, שמחברתים אותנו מילדות, הוא לא העלה על דעתו שהוא בונה את פרנקנשטיין הזה, פרנקנשטיין של פוקו, הייתי קורא לג’ף קונס, מין מכונת אדם ללא נפש שמייצר אובייקטים באמצעות שליחיו האסיסטנטים שהם שכפול של הסחורות, שהן לא נותנות את הסחורות, אלא משכפלות והופכות לפטיש את הסחורות עצמן. הוא לוקח את הדברים המכוערים והנלוזים ביותר והוא חוגג אותם. והעובדה שאנחנו לא מוכנים להתנגד לזה ולהגיד “אנחנו לא רוצים את זה”, אנחנו רוצים אמנות שתעורר אותנו אנחנו רוצים אמנות שתתבע מאיתנו להיות.
אהבה היא תביעה, אני אומר לפעמים. האמא שנותנת לילד לאכול שוקולד, לא אוהבת אותו. האמא שתובעת ממנו לצחצח שיניים, אוהבת אותו. האמא שאומרת לילד אל תעשה שיעורים, לא אכפת לי, לא אוהבת אותו. האמא שאומרת תעשה שיעורים, היא אוהבת אותו. הבחורה שאומרת לבחור, לא אפכת לי תצלצל לא תצלצל לא אכפת לי, הבחורה שאומרת אם לא תצלצל אני עוזבת אותך. אהבה זה תביעה. ג’ף קונס לא אוהב אותנו. ג’ף קונס רואה אותנו כאובייקטים, בשדה של אובייקטים, כי הוא הפנים לחלוטין את ההשקפה הפוסט מודרנית של האדם כמכונה, ארנק עם רגליים ללא נפש, שכל מה שהוא צריך זה לרכוש סחורות, לאהוב סחורות, ובעצם, אנחנו, פשוט התפקיד שלנו זה להזיז את המכנסיים מהחנות, לבית, להזיז את הארנק. ההשקפה הזאת על האדם, החגיגה של ההשקפה הזאת, אמנות שאין בה התנגדות שאין בה תביעה, שאין בה מבעים של נפש, היא קטסטרופה, ואנחנו חיים עכשיו בעידן שיותר מאי פעם אנחנו משוועים, לנפש. משוועים לרוחני ומה שג’ף קונס עושה, הוא משתף פעולה עם הדארת’ ויידר הענק של הקפיטליזם שהוא רומס אותנו ואנחנו נהנים מלהיות קורבנות של הרמיסה האגרסיבית של הקפיטל באמצעותו.

טיעון הפתיחה של יונתן אולמן:

נתחיל עם לענות בצורה ישירה, למה שאתה אומר, כי אנחנו מסכימים על החוויה של איך אתה מרגיש להתייצב מול עבודה של ג’ף קונס. עבודה של ג’ף קונס מכניעה אותך. לומר ג’ף קונס “My work is about acceptance”.  והוא מדבר כאן על דבר מאוד עמוק בעיני בחוויה של מה שמתרחש כאשר אתה נמצא במפגש עם העבודה שלו, פוגש את העבודה. וכל מה שאתה אומר נכון. אתה נחשף אל המנגנון הקפיטליסטי, בכל הדרו, ובכל תפארתו, ובמלוא הכיעור שלו.
וכל הדברים האלה מתרחשים בו זמנית. ומול הדבר הזה, אני מוצא את עצמי כורע ברך. אני מוצא את עצמי מוקטן, אני מוצא את עצמי מוצנע, אני מוצא את עצמי מתגמד אל מול הדבר הזה, ואני מוצא את עצמי מתחנן, מתחנן בפני ג’ף קונס, תאמר לי ג’ף קונס, שיש יותר בעולם מאשר זה. ואז יאמר לי ג’ף קונס את הדבר האכזרי באמת, הוא יגיד לי חביבי, יש עוד פחות מאשר הדבר הזה. ואני חושב שהחוויה של לפגוש את העבודה של ג’ף קונס, היא לפגוש את הקפיטליזם במלוא העוצמה שלו, בדיוק בגלל הדבר הזה, בדיוק בגלל שג’ף קונס, הוא יטען את הדבר הזה על אודות עצמו, כאשר הוא ייצר סדרה שנקראת Made in Heaven. שבה הוא בעצמו, מכניס את עצמו אל תוך מעין סוג של תסריט פורנוגרפי, במובן הכי זול והכי נמוך של המילה, לוקח כוכבנית פורנוגרפית, מצטלם ביחד איתה מאיזה מין תרחיש גן עדן כזה.
מספר ג’ף קונס כאשר באתי ליצור את הסדרה הזאת, הסתכלתי על יצירותיות של מזצ’יו, אחד מגדולי הרנסנס המוקדם, או המבשרים על הרנסנס, וראיתי שם את גירוש אדם וחווה מגן עדן, וראיתי על הפנים שלהם את הבושה, ראיתי על הפנים שלהם את האשמה, על הגירוש הזה מגן עדן. אני, פוטר אותך מאשמה. רציתי ליצור עבודה שאין בה אשמה, שאין בה בושה, ואני מסתכל על העבודות שלו ואני רואה דונאלד טראמפ. אני רואה את התוצר הבלתי נמנע של מערכת קפיטליסטית חסרת רסן. ואני אומר, אם הצלחת לשקף את הדבר הזה בעבורי, אם הצלחת לעמת אותי מול החוויה של מה זה להימצא בעולם קפיטליסטי חסר רסן, אני אומר, עשית את המלאכה שלך, אדוני כל הכבוד לך, מוריד את הכובע בפניך.