שאלת התחרות
האם יצירה עברית עכשווית מחוייבת לקאנון היהודי? אם כן, מה אופיה של מחויבות זו? אם לא, מה טבעה של עבריותה?
במקום הראשון זכה יואב בן-ארי, בפרס של 25,000 ₪
במקום השני זכה עודד כרמלי, בפרס של 15,000 ₪
במקום השלישי זכתה נויה שגיב, בפרס של 5,000 ₪
נוסף לפרסים הכספיים יפורסמו החיבורים בספר מאמרים שייצא לאור בעקבות התחרות בהוצאת עלמא-בית לתרבות עברית, בחודש אוקטובר 2023. חלוקת הפרסים והשקת הספר יעשו במסגרת אירוע ציבורי חגיגי שיתקיים בבית עלמא בתל אביב בחודש אוקטובר 2023.
עלמא רואה את התרבות העברית-יהודית על כל שכבותיה כמקור לימוד והשראה. תחרות המאמרים התקיימה כדי לעודד את הציבור ההוגה והקורא לחשוב על נושאים נבחרים ולהרחיב ולהעמיק בהם את השיח. בתקופה שבה יש חשיבות גורלית ממש לחשיבה מחודשת על המורשת העברית, משמעותה, טיב היחס והמחויבות שלנו אליה, מצאנו לנכון להתחיל תחרות שנתית שתעודד חשיבה מקורית, יצירתית ומרחיבת אופקים.
ועדת השיפוט מנתה את ד“ר נטע סובול, רחל פרץ ונמרוד ברקו, שבחרו את שלושת הזוכים יחדיו ובהסכמה רחבה. התחרות התנהלה באנונימיות גמורה ועד לרגע ההכרזה לא נחשפו שמות הזוכים. מדברי השופטים:
“קיבלנו קרוב ל-120 חיבורים יפים, מרחיבי דעת ומרתקים, וניכר כי הכותבות והכותבים התייחסו לשאלת התחרות ברצינות רבה. החיבורים נכתבו מזוויות רבות, ולצורך מחשבה על שאלת התחרות הוגדרו המושגים המרכיבים אותה בצורות מגוונות ומעוררות מחשבה. ואולם, שלושה חיבורים בלטו באיכותם, ואלה הנימוקים לבחירה בהם כזוכים:”
הנימוקים לכל אחת מהמסות נכתבו על ידי כל אחד מהשופטים בשם בחירתם המשותפת.
מקום ראשון: יואב בן ארי
‘שפה שקופה שפה היסטורית: האם יצירה עכשווית בתרבות העברית מחויבת לקאנון היהודי’
החיבור הנידון מציג בפנינו דיון סדור, מבוסס ושיטתי בשאלת התחרות, הוא רווי בטון אישי, נוקט עמדה ברורה, ושומר על מידה מצויה של הומור והומור עצמי.
בדומה לרבים מהכותבים בתחרות, גם חיבור זה מתייחס למטען שנושא בחובו כל אחד מהמושגים שבנוסח שאלת התחרות, אך במקום להיקלע לבירורים מפליגים של המושגים ‘קאנון’, ‘קאנון יהודי’, ‘תרבות’, ו’תרבות עברית’, אין הוא מהסס להתחייב להגדרה משלו למושגים אלה. את ‘היצירה העברית העכשווית’ הוא תולה בתהליכים שראשיתם במאה ה-18 כמו ההשכלה, החילון, הציונות, תחיית העברית והקמת מדינת ישראל – בעוד ה’קאנון היהודי’ הוא היצירה היהודית שקדמה לאלה.
בדומה לכך מונחת גם התשובה לשאלת החיבור באופן חד ומלכתחילה – “התשובה היא כמובן: לא. ודאי שלא. . . יצירה אמנותית באשר היא, מחויבת רק למעיינות היצירה ולחירות הרוח… חדות המחשבה ודיוק המבע, הכמיהה לאמת, סכסוכי הנפש ופראות הדמיון, ניגון השפה וההומור והחמלה” – מחוייבויות שבכולן עומד חיבור זה בכבוד!
את חשיבותה של ההתייחסות ההיסטורית לשפה העברית, כורך המחבר בשינוי המהפכני שחל בה במהלך הפיכתה משפת כתיבה ודיבור בהקשר הדתי, לשפת יומיום חילונית.
מכאן מתבסס החיבור על אפיונם של שני אופני התייחסות ביצירה העברית העכשווית לקאנון היהודי הדתי בעיקרו: האחד הוא שאיבה מהאנרגיה הדתית שאצורה בו, והשני הוא נאמנות לערכיו.
שני אופנים אלה מפורטים ומומחשים באמצעות מגוון דוגמאות ממוקדות מיצירות מסוגות שונות ומתקופות שונות בתרבות העברית, החל ממנדלי מו”ס, עבור באלתרמן, אבידן, ועד לדוגמאות מתחומי הקולנע ותרבות הפופ.
מסקנת המחבר מניתוחיו התמציתיים, מלאי הברק והעניין, מוצגת לבסוף אף היא בבהירות והומור: השאיבה מהקאנון היהודי והכרתו מחוייבים אם שואפים אנו ל”תרבות עברית עשירה ובת קיימא”, אך היא הרת אסון אם שואפים אנו ל”תרבות עברית שפויה.” אם אנו חפצים בשניהם, עלינו “לתמרן ולאלתר מתוך אמביוולנטיות נחרצת ובעיקר להכיר בו, בסבך השורשים חסר החן הזה”.
מסקנה זו אולי אינה מרחיקת לכת אבל הדרך שבה הוליכנו המחבר היתה מרהיבה, מעוררת מחשבה, מפתיעה, מלאת הומור וערוכה לתלפיות. מעבר לזה התרשמנו מהגישה שמציג החיבור, גישה המורכבת מתמיהה, מאמביוולנטיות, מפתיחות ומהומור. בעינינו זו גישה ראויה ונחוצה במיוחד בימינו אלה.
נטע סובול
מקום שני: עודד כרמלי
“בשבחי שכחת והב עם סוֹפה”
אחת השאלות המאתגרות שהתחרות עוררה היא מה עושה טקסט למסה. המאפיין המתבקש – טקסט שהוא גילום של עמדת יחיד, סובייקט – טבע ואבד ברבים מהחיבורים, שכרעו תחת מפגני ידע מפליגים ודנו בשאלת הנושא משלל כיוונים, משל התשובה היתה תוצאה מתבקשת של מחקר היסטורי-תרבותי, או ארוגה ממש בגוף השאלה.
המסה “בשבחי שכחת והב עם סוֹפה” בלטה גם על הרקע הזה: חיבור שעמדה מובהקת, אישית אבל לא פרטית, מובילה אותו, בחוכמה, בחן ובהומור, חיבור הרותם לעגלתו שמות ועניינים נכבדים – ולא משנה מדהירתו המלבבת. בו בזמן הופכת המסה את השאלה שבבסיס התחרות על ראשה: תחת התהייה אם יצירה עכשווית בתרבות העברית מחויבת לקאנון היהודי, מציעה המסה שמחויבות זו היא עול שיש להרחיק ולהיבדל ממנו. על כל יוצר שמחויב לתארו “ליהנות ולסבול מאותה החירות שיוצרים עכשוויים [לזמנם] נהנו וסבלו ממנה כשבדו מלבם את סיפורי בראשית […] בקיצור: לצנוח חופשי כזלזל”. האילוזיה הקורצת, שהמסה כולה מנוקדת בשכמותה, מחזיקה את איכותה העיקרית של היצירה הזו: הומור עצמי משובח.
המסה נפתחת בשאלה “לאיזה קאנון היו מחויבים היוצרים שיצרו את הקאנון”, ומפליגה לאחור, בחד-גדיא משועשע, עד לשאלה, “והציפור, מה היא שרה אם לא ואריאציות על קאנון שירת הציפורים? ציפורים קודמות שרות מגרונה”. מכאן היא בוחנת בעין לעומתית את המימרה “הולך ופוחת הדור”, מגייסת את התנ”ך, את האיליאדה והאודיסיאה, את ביאליק ואלתרמן, את ברנר ואת חנוך לוין, וקובעת באומץ: “אין אני נדרשים לתקנן מחדש את יחסנו לקאנון היהודי […] אלא בשל התמורות הדמוגרפיות, ותוצאותיהן התמורות הפוליטיות, שמקנות לדת היהודית, ובעיקר להכלאתה החדשה עם הלאומיות הישראלית, כוחות חדשים-ישנים המאיימים לשטח את ייחודנו ולרמוס את כוח יצירתנו”.
המסה החריפה הזאת נחתמת בהמלצה לחשוד בכל סיומת וּת. “יהדות, ישראליות, עבריות […] כל מהותנות כזאת יסודה בשקר”, היא טוענת, ותובעת “להתחייב לעצמנו וליצירתנו, ואף זה רק ברגע זה”; להתכוון כאילו אנו עצמנו יוצרים קאנון לבאים אחרינו (אם יתמזל מזלנו ולא “נובך מהמלים הללו שלנו”).
רחל פרץ
מקום שלישי: נויה שגיב
האם יצירה עברית עכשווית מוייבת לקאנון היהודי? אם כן, מה אופיה של מחויבות זו? אם לא, מה טבעה של עבריותה?
באופן בהיר, צלול, ביקורתי ואנושי מאוד, הצליחה כותבת המסה לרדת לחקרה של סוגיית התרבות העברית ומחויבותה לקאנון היהודי – על מורכבויותיה ושלל מובניה. המסה מתמודדת ביושר לב עם החשש העמוק, המייסר קמעה, ממה שעשוי להידמות כחילוניות מרוּקנת מתוכן התוהה על אודות עצם היתכנותה – וזאת נוכח התנסות אישית, בלתי אמצעית, בצלליותיה המרחפות־כל־העת של הדת: על סממניה, על ידענותה הדטרמיניסטית, הנוקשה לעיתים, האופפת־כול – כאילו יכולה הייתה לברוא את עצמה – על הנרטיב התהומי, המשנק, המקיף לכאורה כל ממד של היות־בעולם. אט־אט הקוטביות הזאת חושפת את עצמה בפנינו כקוטביות מדומה, לא הכרחית, המתגלמת במסה זו לכדי ביאור אפשרי של עצם התהוותה של החידה הזאת – כאן, בימינו אנו; ביאור שמתגלמים בו צדדיה הרב־גוניים של התהומות העבריים שביכרו לא להקיא מתוכם עולם ומלואו – עד כדי כך העולם התהומי ההוא מלא בעצמו וברוחו הנדיבה – ועצרו לתהות על עצם האפשרות לומר משהו כל־עיקר, על עצם הפלא הזה. ואולי ביאור זה, כפי שהוא מתנסח במסה המרתקת הזאת, הוא המעשה העברי שראוי לעשותו – הוא המעשה אשר מאפשר את הריבוי ואת השפע ואת רחבות הלב המתחייבים הימנו:
“אני רוצָה לעמוד יציבה, ויודעת. מלאה כמו גם נכונה בלי פחד להתרוקן, אני רוצה לפעול וליצור בתוך שדה שהוא אינו טרמינל, שאינו אפיזודה חולפת מול מיתוס מכונן ומאיים שאורב לי וממתין לכישלוני. אני רוצה לזקוף ראש גאה של תרבות עברית. שאוכל לבחור, שאוכל לדעת מאין באתי ולאן אני הולכת, כך שאוכל לצטט מעלמה זֹהר, וגם ממסכת אבות, וגם לכתוב את מסכת האימהות”.
נמרוד ברקו
