התעוררתי מוקדם, כמו שקורה לי לאחרונה כמעט כל סופו של לילה. מבין ענני החלום המתפוגגים לענני הערות, ההתבהרות של החרדות כולן, ההצטללות הזאת. עוד חושך בחוץ, הדברים הקשים לאט לאט נחלצים מהעננים ומתבהרים. ידיעות, תמונות בוהקות של מין הבנה לרגע. זה דומה לציור, כמו שהיינו מדברים עליו הרבה במהלך השנים. מחשבות ועוד ועוד מחשבות על איך הציור נולד, איך הוא נולד מתוך הכאוס והספקות, מהו הענן המעורפל ממנו
בוקעת באורח פלאי איזו בהירות.
אני חושב על הפייטה השלישית שראיתי לפני שנים, מחזיק עדיין בראשי את הפייטות כולן שראיתי, אלו של מיכלאנג׳לו. האחרונה מוצבת נדמה לי באקדמיה בפירנצה, על יד העבדים שמרדו מתוך האבן הפראית. איך השיש נהיה רוח, חשבתי. איך היא מחזיקה את הילד הזה על ברכיה, איך הנס הזה האינטימי, הרועד, בוקע מהשיש
הקר, איך זה קרה לו? איך ידע לחלץ רוח מהחומר הקשה?
אני יכול לחשוב רק על רוך. על זה שהוא שמוט כבר, מוטל, צער העולם שהוא שיחרר מהאבן הקרה הזאת שהוא נאבק בה. גם הוא נאבק, כמו כל צייר, שתמיד רק מנסה להגיע ושאף פעם לא מצליח לאחוז במהות, באותו חור שחור, אפל, שמחולל הכל, במה שמעבר. איפשהו קראתי מה הוא אמר מיכלאנג׳לו, המילים האחרונות לפני שמת: “עכשיו ללכת? כשרק התחלתי ללמוד את המקצוע שלי?”. אפילו בנשימתו האחרונה, ה’לא יודע’ שלו גדול מ’היודע’. הוא כמעט מרוקן מתחושת ערך, ממשקל. הוא כמעט כלום לפני הכלום
הגדול.
מנסים לאחוז במשהו, הציור של מיה מנסה, מנסה שנים לאחוז במשהו וזה בוקע לרגע מבין ענני המחשבות וכאב האובדן של אבא, המתמשך, הלא נגמר וזה בסוף בוקע כמו היילייט מתוך ענני הכחול המתאבכים שעכשיו אני מבין אותם אצלה, עכשיו כשחזרה מאמסטרדם וכל הדברים שסיפרה לי אתמול בטלפון, דווקא על ואן גוך והאנושיות שלו העלובה והקטנה, שמסתחררת בתוך השמיים המוטרפים מכאב ב “עורבים מעל שדה חיטה”, ציור שמבשר את מותו. שטף נגיעות מכחול, כמו זרם אלקטרונים, בזרימה סחופה
בציור הקטן הזה.
והכחול, הכחול ‘קליין’ של ברנט ניומן שתלוי במוזיאון הסטדליק ושה’זיפ סטרייפס’ שלו חרטו בה משהו יותר חזק מהכל, אולי את הכחול שלה המתערבל בציורים האחרונים, כחול שהוא תהום ושמיים, בסטודיו הזה בדרום תל אביב ועם הדמויות שיוצאות בסיפור עקדת יצחק, היד המונפת של אברהם הרועדת בקרע הבלתי נסבל בין איזה אלוהים משוער שבקע מהחלום ובין הילד שלו שהוא הילד שלי, המוטל לפני ומה אני עושה. מה אני עושה בלב התביעה
הכפולה הזו? איך מציירים את זה? איך מציירים בכלל משהו?
או: מה זה מה שמציירים? האם זה סיפור-האב הזה, על אבא שנפל פתאום ברחוב יום אחד, כמו עץ בסערה והשאיר כאב שלעולם לא עובר, או שזה הסיפור המקראי שברקע ושבתוך החיים, עכשיו, לגמרי? איפה גבולו של הצער הפרטי, התהומי ואיפה זולג כל זה
לתוך המיתוס האוניברסלי, צער העולם.
